<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך זעירא</h1>
<h2>דף כה.</h2>
גרסינן בסוטה פ' נערה המאורסה [כ"ה ע"א] ובפ' אלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ח ע"א] א"ר יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים, בעל שמחל על קינויו קנויו מחול, בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, זקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו מוחלין לו, כשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לו ועל זקן ממרא לא הודו לו. בפ' בן סורר ומורה ירושלמי [סנהדרין פ"ח ה"ו] כך, אמר ר' יאשיה סח לי זעירא משם אנשי ירושלם שלשה הם שאם בקשו למחול מוחלין ואילו הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא, סוטה ולא מתני' היא ושבעלה אינו רוצה להשקותה, סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר לך אפילו נכתבה המגילה בשלא נמחקה המגילה, אבל אם נמחקה המגילה לא בדא. בן סורר ומורה ולא מתני' היא, היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה פי' כששניהם אינם רוצין, סברין מימר עד שלא עמד בדין אתא מימר לך ואפילו עמד בדין בשלא נגמר דינו, אבל נגמר דינו לא בדא. זקן ממרא הדה דאתמר שלא להורגו אבל להחזירו לא היו מחזירין אותן, וכשבאתי אצל ר' יהודה בן בתירה לנציבין על שנים הודה לי וכו'. ונ"ל כך לפי מה שהירושלמי מפרשי לפי שלא להקשות על תלמוד שלנו ועל דקדוק משנתינו שאין לפרש מחילת קינוי בענין אחד לבד אלא בשני עניינים, דהא דאיבעיא לן בגמרא דידן בעל שמחל על קינויו אם מחול ומותרת לו לקיימה וההוא דירושלמי אותה מחילה שלא להשקותה ומיהו לקיימה אסור, ממאי, מדמסקינן בגמרא דידן, ת"ש ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבוא עליה בדרך ואי אמרת קינויו מחול (לא ליה) [לחליה] לקנוייה ולבעול וכו', אלמא דמשום היתר לקיימה מיבעיא לן, ומייתי מהא דקינויו מחול מזעירא, דשמעינן מיניה דקינויו מחול לקיימה. ותו מסקינן [בבלי סוטה שם] פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול, פי' אינו מחול ואסור לקיימה, וחד אמר אפילו לאחר סתירה נמי מחול ומותר לקיימה, ומשום דקיימא לן [פסחים ע"ד ע"ב] בכל התורה כולה דרבינא לקולא ורב אחא לחומרא והילכ' כרבינא לקולא בר מאומצא ביעי ומזירקי דרב אחא לקולא והילכ' כרב אחא לקולא אלמא דלעולם הלכה כמיקל והכא (זילותא) [קולא] היא דאמר דאף לאחר סתירה מחול, אשמעינן סתמא דתלמודא ומסתברא כמ"ד לאחר סתירה אין קינויו מחול. ממאי מדקמהדרי רבנן לר' יוסי דאמר בעלה נאמן עליה מק"ו מנידה, ומה נידה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה סוטה שהיא בלאו לא כל שכן, אמרו לו אם אמרת בנידה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר, ואי אמרת לאחר סתירה נמי קינויו מחול משכחת לה דיש לה היתר דאי בעי מחיל לקנוייה ובעיל אלא ש"מ לאחר סתירה אינו מחול ש"מ. והשתא דאסקינן דלאחר סתירה אינו מחול ואסורה והכא מסקינן דסברין מימר הא דקינויו מחול אתא מימר לך אפילו נכתבה המגילה פשיטא דאין כתיבת מגילה אלא לאחר סתירה ודוקא כשלא נמחקה וקתני דיכול למחול והא קשיא דמדוקיא דמתני' דאמרו לו לר' יוסי אין מחילה לאחר סתירה, היל' נ"ל לפרש כמו שכת' דגמ' דידן איירי במחילה דהתר קיום ודוקא קודם סתירה, והא דירושלמי במחילת השקאה ואיסור קיום ופשיטא ליה לירושלמי דזעירא בכל ענייני מחילה איירי לבד מנמחקה המגילה משום מחיקת השם לבד אפילו לא הקריב מנחתה וקסבר מקריב מנחתה ואח"כ משקה ומשום חומרא דמחיקת השם אין כח למחול, וכ"ש אי סבירא ליה דמקריב מנחתה ואח"כ משקה דאיכא תרתי הקטרת קומץ ומחיקה שלא יהא נראה כמקריב חולין בעלמא ומחיקת השם לבטלה אבל בכתיבה לא, והא דמסקינן בירושלמי אבל נמחקה המגילה לא בדא, פי' אם היא רוצה לשתות אין בו כח לעכב, ואם מחל לאחר מחיקה ואמרה איני שותה כיון שאין מחילתו מחילה מערערין אותה בעל כרחה דמחיקת מגילה גמר דין הוא [צריכה] לשתות כל זמן שעומדת בדבריה, אבל אם אמרה טמאה הרי נתברר ספיקה ואין המים באין אלא לבדוק והרי היא בדוקה ועומדת, כנ"ל לישב שתי השיטות הללו. והא דקמסיק על בן סורר ומורה שעד שלא נגמר דינו יכול למחול לו ולא לאחר גמר דין, פשיטא דהאי גמר דין לאחר שכבר לקה ואם חזר וקלקל נידון בעשרים ושלשה וקודם שיגמר דינו למיתה יכולין למחול. מיהו הא מיבעי' לי אם רצו למחול לו לאחר שנגמר דינו למלקות מאי, מי הוי דין מלקות כדין מיתה או לא. ונ"ל דאפילו אם נגמר דינו למלקות אינם יכולים למחול דגמר דין בכל מקום כמעשה הוא וכל גמר דין אינו חוזר, שאם היו יכולין למחול אין עדיו נידונין כזוממין, שהרי אין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין וגרסי' באלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ו ע"ב] דעדים הראשונים של בן סורר ומורה שהוזמו דאין נהרגין מתוך שיכול' לומר להלקותו באנו, ומשמע מיהא דלוקין ואי לאחר גמר דין יכול' למחול תיפוק לי' מתוך שיכול' לומר סבורים היינו שאביו ואמו מוחל' לו ואנו לא באנו אפילו להלקותו דהא בכל דהו יכול' עדים זוממין לפטור עצמן כההיא דפ' כיצד הרגל הל' דלייעודי תורא [ב"ק כ"ד ע"א] וכההוא דהיו בודקין עידי נערה המאורסה [סנהדרין מ"א ע"א] ונ"ל הא דקמסיק [בירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ו] בזקן ממרא הדא דאת אמר שלא להורגו אבל להחזירו אין מחזירין אותו, פי' אם רצו ב"ד שלא לעיין בדינו כשהעלוהו חביריו לב"ד הגדול שבירושלם אין נזקקים לעיין בדינו שמא יגמר דינו למיתה, אבל להחזירו אין מחזירין אותו, פי' שאם חזר לעירו והורה לעשות חייב ואין ממיתין אותו בעירו אלא בב"ד של שבעים ואחד ואם העלוהו לאחר הוראתו למעשה לירושלם זהו גמר דינו ושוב אין מחזירין אותו אלא ממיתין אותו דהעלאתו הוא גמר דינו, והיינו דלא מתני ליה גמר דין כמו בסורר ומורה דמשעת העלאתו הוא גמר דינו. ונ"ל הא דקמסיק וכשבאתי אצל חבירי שבדרום בגמרא דידן, ובירושלמי אצל ר' יהודא לנציבין, מסקנא מילתא דזעירא ולא דר' יאשיה והכי צריך למיגרס על שנים הודו לי ול"ג הודו לפי שר' יאשיה לא היה אומר על ר' יהודה בן בתירה חבר, כי ר' יהודה בן בתירה בימי ר' ישמעאל ור' עקיבא היה וגם בימי ר' אליעזר, ור' יאשיה אחריהם היה כי תלמידו של ר' ישמעאל היה ור' יונתן בר פלוגתיה כדאיתא במנחות פ' כל המנחות באות מצה גרס' הת' בהל' דמנחת נסכים לחימוץ [נ"ז ע"ב], א"ר יוחנן ר' יוסי הגלילי ואחד מתלמידי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד ומנו ר' יאשיה ותו מסיק ונימ' נמי ר' עקיבא ואחד מתלמידי ר' ישמעא' אמרו דבר אחד ומנו ר' יונתן ש"מ דתלמידי הראשונים היו, וגרס' בספרי בפרשה ראשונה דפרה אדומה [פ' חוקת], א"ר יאשיה נומיתי לפני ר' יהודה בן בתירה כיצד חמום בעובדיה והראני כי בין שתי אצבעותיו ולו שתי זנבות מדקאמר לפני ר' יהודא ולא קאמר לר' יהודא ש"מ דרבו היה, הילכך אין לפרש וכשבאתי אצל חבירי על ר' יאשיה אלא על זעירא כמו שכתבתי. והא דקמסיק בתלמוד דידן סח לי זעירא מאנשי ירושלם פי' מה שקיבל מאנשי ירושלם ולא שהיה מירושלם, על פי הירושלמי שגורס משם אנשי ירושלם, והכתובה כמפורש במשנה. בתוספ' דשבועות פ' המשביע את חבירו [פ"ג] א"ר יאשיה נומיתי לפני ר' יהודה בן בתירה וכבר עונשין מן הדין ש"מ דרבו היה.
